אוטוגולד 2000 ואח' נ' ג'ו קאר בע"מ ואח'

נתבעים ותובעים שכנגד 1 . ג'ו קאר בע"מ 2 . שמואל טמסטט 3 . חיים ביזאווי – ניתן פסק דין באמצעות ב"כ עו"ד בנישו בורשטיין

פסק דין

הצדדים לתביעה ולתביעה שכנגד, העובדות הצריכות להן, וטענות הצדדים

התובעת והנתבעת שכנגד הינה חברת אוטוגולד 2000 בע"מ, חברה פרטית העוסקת בהשכרת כלי רכב בישראל (להלן: "התובעת"). הנתבעת מס' 1 והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") הינה חברת ג'ו קאר בע"מ, חברה פרטית אשר התאגדה ביום 12.10.2008 לצורך ביצוע הסכם אשר יפורט להלן. הנתבע מס' 2 והתובע שכנגד 2 , מר שמואל פרחיה טמסטט (להלן: "שמואל") הינו בעל מניות ומנהלה הרשום של הנתבעת וערב אישית להתחייבויותיה כלפי התובעת . הנתבע 3 הינו מר חיים ביזאווי, אשר שימש כמנהל בפועל של הנתבעת וערב אישית להתחייבויותיה כלפי התובעת (להלן: "נתבע 3"). ביום 15.4.2010 ניתן פסק דין כנגד נתבע 3 בשל היעדר הגנה.

ביום 14/10/08 (או יום לאחר מכן) נחתם בין התובעת מצד אחד לבין הנתבעת מצד שני הסכם זכיינות לשם הקמת סניף השכרת כלי רכב בירושלים, (נספח א' לכתב התביעה להלן: "ההסכם"). בהסכם זה הצהירה התובעת כי היא עוסקת בהשכרת רכבים והנתבעת מצידה (אשר כונתה בהסכם "הזכיין") הצהירה כי היא מעוניינת לפתוח סניף של השכרת רכב בירושלים, לאחר שקיבלה את ההסברים הדרושים מהתובעת. תקופת הזיכיון הוגדרה ל – 5 שנים ובתקופת הזיכיון התחייבה הנתבעת להחזיק לפחות 5 כלי רכב. התמורה עבור הרכבים הורכבה משני רכיבים – תשלום חד פעמי בסך של 125,000 ₪ (להלן: "דמי הזכיינות") עבור חמישה רכבים (ראו סעיף 1 לנספח להסכם, להלן : "הנספח") וכן דמי שכירות חודשיים בסך של 2,450 ₪ בגין כל רכב. בסעיף 6 לנספח נאמר: " תקופת הזיכיון הינה 5 שנים, אולם אם הזכיין לא ירחיב את הסכם הזכיינות ויעמוד על 10 כלי רכב, וזאת תוך שישה חודשים, כי אז יבוטל הסכם הזכיינות, הזכיין ישיב את את כלי הרכב לחברה והיא תשיב לו סך של 100,000 ש"ח (להלן: סכום ההשבה)".

גם ההסכם עצמו התייחס לנושא החזר דמי הזכיינות. כך, בסעיף 4.4 להסכם נקבע כי : "דמי הזכיינות הינם תשלום חד פעמי עבור כל כלי הרכב שיעמדו לרשות הזכיין ומוסכם בין הצדדים כי סכומים אלו לא יוחזרו לזכיין בשום מקרה לאחר חתימת הסכם זה. יחד עם זאת, אם ימלא הזכיין אחר נוהלי החברה ויבקש תוך פרק זמן סביר כמפורט להלן להפסיק את עבודתו כזכיין, יקבל מאת החברה החזר כספי כמפורט להלן". סעיף 4.5 עד 4.7 להסכם מתייחסים להודעה אותה על הזכיין לתת בטרם מבטל הוא את ההתקשרות, ובסעיף 4.11 נקבע החזר מדורג של דמי הזיכיון – 50% במידה והביטול הינו בתקופה של 9-12 חודשים מיום חתימת ההסכם; ו – 25% במידה והביטול הינו בטווח של 13-24 חודשים מיום חתימת ההסכם.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת שילמה את דמי הזכיינות במלואם, וזאת ביום 14/10/08 (ראו הקבלה נספח ג' לכתב ההגנה); אין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר ביצוע תשלום דמי הזכיינות התובעת העמידה לרשות הנתבעת חמישה כלי רכב, ומאחר ובאותה תקופה טרם שכרה הנתבעת משרדים, פעלה היא ממשרד זמני; אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 24/11/08 חתמה הנתבעת על הסכם שכירות משרדים (נספח ג' לכתב התביעה), כשעל הסכם זה חתמו הן הנתבעת והן התובעת כשוכרות, מול בעל הנכס (חברת אלגד מכירת רכב בע"מ); אין מחלוקת כי ממועד זה עברה פעילות הנתבעת למשרדים החדשים, כאשר קיימת מחלוקת לגבי היקף התדרוך שניתן לאנשי הנתבעת מאנשי התובעת.

אין מחלוקת שלאחר כחודש פעילות, הגדילה הנתבעת את מצבת כלי הרכבת בארבעה רכבים נוספים וכחודשיים לאחר תחילת הפעילות הוגדלה המצבת שוב בחמישה רכבים. לאחר חג החנוכה ירד הביקוש לרכבים והנתבעת החזירה לתובעת חמישה כלי רכב, כך שלטענתה בחודש ינואר (ולמעשה במועד ביטול ההסכם, כפי שיפורט להלן), החזיקה הנתבעת בתשעה כלי רכב בלבד. במהלך הפעילות המשותפת שילמה הנתבעת לתובעת שלושה תשלומים – התשלום הראשון על סך 14,148 ₪ שולם ביום 20/11/08, והורכב ממכפלה של 2,450 ₪ בחמישה רכבים, בצירוף מע"מ (להלן: "התשלום הראשון", הקבלה צורפה כנספח ו' לכתב ההגנה); התשלום השני, בסך של 15,000 ₪, שולם לתובעת באיחור של מספר ימים, וזאת לאחר שהשתלום המקורי שנמסר חזר בהעדר כיסוי מספיק (להלן: "התשלום השני"). לגבי התשלום השלישי, המתייחס לחודש דצמבר 2008 – אין מחלוקת שגם הוראת תשלום זה חזרה, בשל העדר כיסוי מספיק. עבור חודש דצמבר 2008 דרשה התובעת סך של 45,358 ₪ (להלן: "החיוב השלישי"). בין הצדדים התנהל דין ודברים לגבי החיוב השלישי, ואין מחלוקת כי הנתבעת שילמה סך של 15,000 ₪ על חשבון החיוב השלישי (להלן: "התשלום השלישי").

ביום 22/1/09 התקיימה בין הצדדים פגישה, בין היתר על מנת ליישר את ההדורים בכל הנוגע לחיוב השלישי ולהגיע לעמק השווה. במהלך הפגישה בקשה התובעת להחתים את הנתבעים על הסכם פשרה (נספח ז' לכתב ההגנה), בו מסכימים הם לשלם סכום נוסף של 31,508 ש"ח על חשבון החיוב השלישי, וכן מסכימים לבטל את סעיף 6 לנספח להסכם (הקובע את החזר הסך של 100,000 ₪ של דמי זכיינות, במידה וביטול ההסכם נעשה במהלך ששת החודשים הראשונים ומצבת כל הרכב אינה עולה על עשרה). הנתבעת סירבה לחתום על הסכם הפשרה ושמואל הודיע לתובעת כי עליו להיוועץ עם בא כוחה דאז, עו"ד גור.

כשלושה ימים לאחר הפגישה הנ"ל, לאחר ששמואל נועץ עם עו"ד גור ולטענתו בעקבות שמועות שהוגיעו לאוזניו באשר לחוקיות פעילותה של התובעת, פנה שמואל במכתב לגברת שוש טל ממשרד התחבורה (להלן: "שוש", מכתב הפניה צורף כנספח ח' לכתב ההגנה). במכתב זה מזכיר שמואל שיחה קודמת שהיתה לו עם שוש, במסגרתה נאמר לו לכאורה שחלק מהרכבים שהועמדו לנתבעת על ידי התובעת (שמונה מתוך ארבע עשר) אינם יכולים לשמש להשכרה. אי לכך, מבקש שמואל משוש שתאשר לו כי הרכבים הנ"ל מותרים להשכרה וכן תציין בפניו האם לתובעת יש רישיון להפעיל סניף להשכרת רכב במשרדים שנשכרו (ברח' כנפי נשרים, להלן: "המשרדים"). ביום 26/1/08 השיבה שוש לשמואל תשובה על גבי מזכר של משרד התחבורה (נספח ט' לכתב ההגנה, להלן: "המזכר"). במזכר מציינת שוש כי לתובעת אין אישור להפעיל סניף במשרדים האמורים, וכי לגבי חלק מכלי הרכב אשר הושכרו לנתבעת חל איסור השכרה, אם משום שלא מצויין במקוריות הרכב "להשכרה" אם משום שחלק מכלי הרכב רשומים על שם חברות אחרות.

בעקבות ההתפתחות שתוארה לעיל, וכן בעקבות טענות התובעת כלפי הנתבעת, כפי שיפורטו להלן, נשלחו שני מכתבי ביטול הסכם, האחד מטעם כל צד המופנה לצד השני. מכתב ביטול ההסכם של הנתבעת נושא את התאריך 26/1/09 (נספח י' לכתב ההגנה, להלן: "מכתב ביטול הנתבעת"), ואילו מכתב הביטול של התובעת נושא את התאריך 27/1/08 (נספח י"ב לכתב ההגנה, להלן: "מכתב ביטול התובעת"). זה המקום לציין שכל צד טוען כי שלח את מכתב הביטול ראשון. בתמצית, טוענת הנתבעת במכתב הביטול מטעמה כי התובעת הפרה את ההסכם בכך שהעמידה לרשותה רכבים האסורים להשכרה; שלא דאגה לרישיון עסק במשרדים ושלא העמידה תוכנה להפעלת המשרדים כמתחייב בהסכם, לפיכך דרשה את ביטול ההסכם והשבת דמי הזיכיונות במלואם; מאידך טענה התובעת שהנתבעת הפרה את ההסכם כששילמה באיחור את התשלום השני; כשלא שילמה במועד את התשלום השלישי ועדיין נותרה חייבת סכומים לא מבוטלים בגין הרכבים שנלקחו בחודש דצמבר, לפיכך הודיעה התובעת על ביטול ההסכם ודרשה את תשלום יתרת התשלום השלישי; ביצוע תשלום עבור חודש ינואר 2009; פינוי המשרדים והשבת הרכבים לאלתר לידי התובעת.

בין הצדדים קיימת מחלוקת כאמור מי מהצדדים שלח את מכתב הביטול ראשון. עוד קיימת מחלוקת האם נציגי התובעת נהגו באלימות כלפי אנשי הנתבעת עת ניסו להחתימם על קבלת מכתב הביטול, ובעניין זה אף הוגשה תלונה למשטרה (נספח י"ד לכתב התביעה שכנגד). לאחר משלוח מכתבי הביטול החזירה הנתבעת חלק מכלי הרכב לידי התובעת, וחלק נתפסו על ידי התובעת בעצמה, לאחר שנקטה פעולות לתפיסת הרכבים (ראו סעיף 75 לכתב התביעה המפרט את מועדי החזרת הרכבים, כשאחרון הרכבים הוחזר לטענת התבועת ביום 3/2/09).

בעקבות מסכת האירועים המתוארת לעיל, הוגשו שתי התביעות שבפניי – התובעת בתביעתה דורשת סך של 33,358 ₪ המהווה את יתרת התשלום השלישי; סך של 29,004 ₪ עבור דמי שכירות הרכבים לחודש ינואר 2009; סך של 22,026 ₪ עבור תיקון הנזקים כפי שהתגלו ברכבים בעת החזרתם (להלן: "הנזק לרכבים"); סך של 5,310 ₪ עבור ההוצאות שנגרמו בתספיסת שני כלי רכב; סך של 12,974 ₪ עבור שעות העבודה הרבות שהשקיעה התובעת בתדרוך אנשי הנתבעת, בדיקה ומתן הנחיות; סך של 10,000 ₪ עבור הפגיעה בשמה הטוב של התובעת. סך הכל הועמדה תביעת התובעת על הסך של 112,940 ₪. הנתבעת מצידה הגישה כתב תביעה שכנגד במסגרתו דרשה את השבת דמי הזכיינות בסך של 125,000 ₪; סך של 7,450 ₪ בגין הוצאות הציוד המשרדי; סך של 17,335 ₪ עבור הוצאות תקשורת; סך של 4,350 ₪ עבור שכרו של עו"ד גור; סך של 2,310 ₪ עבור הוצאות רואה חשבון; סך של 1,300 ₪ עבור שכר טרחת האדריכל שתכנן את המשרדים; סך של 1,500 ₪ עבור מכשיר כרטיסי האשראי, סך של 30,000 ₪ עבור עוגמת נפש; סך הכל הועמדה התביעה שכנגד על הסך של 224,776 ₪.

טענות התובעת, ביתר פירוט

לטענת התובעת, הנתבעים הפרו בהפרות יסודיות את ההסכם בכך שלא העבירו שטר ביטחון, קווי הבזק נרשמו על שם הנתבעים במקום שם התובעת ובפועל העסק התנהל ללא קו טלפון, הנתבעים לא ציידו את המשרד במחשב ראוי עם התאמה לשפה העברית משכך לא הצליחה התובעת להתקין תכנת השכרת רכב אצל הנתבעים. בנוסף טוענת התובעת להפרת נהלים ובכלל זה: הצבת גורמים אשר לא הכירו את נהלי התובעת ולא עברו השתלמות דבר שיש בו לסכן את כלי הרכב וכן מבחינה בטיחותית את השוכרים. התובעת מפנה לסעיף 7.2 להסכם הקובע בין היתר כי הפרת הנהלים מהווה הפרה יסודית של ההסכם.

התובעת מוסיפה וטוענת כי התשלומים החודשיים לא שולמו במועדם, דבר המהווה הפרה יסודית של ההסכם; כי לא שולם דבר עבור חודש ינואר 2009, למרות שאין מחלוקת כי הנתבעת שכרה רכבים בחודש זה; וכן כי הרכבים הוחזרו באיחור, במצב ירוד, עם נזקים הדורשים ביצוע תיקונים על מנת להשתמש בהם או למוכרם ובחלקם קילומטראז' עודף המזכה את התובעת בפיצוי. התובעת טוענת כי בגין כל ההפרות היסודיות הנ"ל היתה רשאית לפעול לביטולו של ההסכם והיא אכן עשתה כן, והקדימה את הנתבעת במשלוח מכתב הביטול.

התובעת מבטלת את טענות הנתבעת המופנות כלפיה בעקבות מזכרה של שוש. התובעת טוענת כי כל עניין הפנייה למשרד התחבורה נולד רק לאחר ששמואל גילה שחיים (הנתבע מס' 3) מרמה אותו ונוטל לכיסו כספים השייכים לנתבעת. התובעת טוענת כי בעקבות תגלית זו חיפש שמואל דרך להשתחרר מההסכם וכך נולדה הפנייה למשרד התחבורה, ובכל מקרה הפניה נעשתה לאחר שהנתבעת כבר הפרה את ההסכם, באי ביצוע התשלומים במועדם. לגופו של עניין טוענת התובעת שהנתבעים לא הוכיחו כמה כלי רכב לא היו כשירים להשכרה לטענתם; שאם היו פונים הנתבעים לתובעת בעניין זה ניתן היה להחליף את כלי הרכב; ולעניין אי הסדרת הרישוי למשרדים, אזי מעדותה של שוש עולה שלעניין אי קיומו של הרישיון למשרדים אין כל משמעות, ראו עדותה בעמ' 42 שו' 12-14 ועמ' 44 שורות 8-10.

התובעת אף מבטלת את הטענה המופנת כלפיה בעניין אי הספקת התוכנה – לטענתה שוב מדובר בטענה שנולדה בדיעבד; שטענה זו לא הוכחה עובדתית; שבכל מקרה, העדר התוכנה (אם וככל שהוכח) לא מנע את השכרת הרכבים על ידי הנתבעת; שנושא זה כלל לא נזכר במכתב הביטול של הנתבעת; שתנאי הכרחי להתקנת התוכנה היה מחשב בעברית, דבר שלא סופק על ידי הנתבעים. התובעת שבה ומזכירה כי הוראות הקבע לא כובדו בשל העדר כיסוי מספיק ולא בשל ביטולן,דבר המצביע על מופרכות טענות הנתבעת בנושא התוכנה.

בכל הנוגע לדרישת הנתבעים להחזר דמי הזיכיינות טוענת התובעת כי לא ניתן להסתמך על סעיף 6 לנספח, שכן רק בחלוף שישה חודשים ניתן להיווכח אם הושלמה המכסה של 10 כלי רכב. כיוון שבמקרה הנדון היחסים הופסקו לאחר שלושה חודשים בלבד, אין תחולה לסעיף זה. בנוסף ולחלופין מפנה התובעת לסעיף 17.1 להסכם וטוענת כי במקרה והזכיין הפר הפרה יסודית את ההסכם – הוא אינו זכאי להשבת דמי הזכיינות. זה הדין לו טוענת התובעת במקרה שלפנינו.

טענות הנתבעים, ביתר פירוט

הנתבעים טוענים כי התובעת היא שהפרה את הסכם הזכיינות בהפרות יסודיות ובכלל זה הפרה את סעיפים 2 ו-37 לצו הפיקוח על מצרכים שירותים, התשמ"ה-1985 (להלן: "צו הפיקוח") משהפעילה את משרד ההשכרה ללא רישיון מתאים. כמו כן, הפרה את סעיף 44 לצו הפיקוח מאחר והשכירה כלי רכב אסורים להשכרה ו/או אינם רשומים במקוריות הרכב "השכרה". בנוסף, הפרה את סעיף 12 להסכם הזכיינות ואת צו הפיקוח כשלא סיפקה לנתבעים תכנת מחשוב מתאימה לניהול משרד השכרה. התובעת הפרה את סעיף 2.6 להסכם כשלא פרסמה ו/או שיווקה את סניף ההשכרה. משכך טוענים הנתבעים כי היו רשאים לבטל את ההסכם וכך הם נהגו. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי על פי התאריך המופיע על מכתב הביטול ניתן ללמוד כי מכתבם נשלח ראשון, בטרם שלחה התובעת את מכתבה היא, ומכתב הביטול של התובעת מהווה אך "תגובת נגד" למכתב הביטול של הנתבעים.